פנחס יחזקאלי: מדוע ארה"ב בוגדת בשותפותיה?

תקציר: "להיות אויב של ארצות הברית זה מסוכן, אבל להיות בן ברית שלה זה קטלני", קבע הנרי קיסינג'ר. אבל, האמת היא שהתופעה הזו חוצת יבשות. אין מוסר במדיניות חוץ ומדינות חזקות, נזקקות לעתים לבעלות ברית, ואחר כך פונות נגדן. וכן, גם אנחנו בגדנו…

"להיות אויב של ארצות הברית זה מסוכן, אבל להיות בן ברית שלה זה קטלני." (הנרי קיסינג'ר, לשעבר מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב)

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

* * *

אמרתו המפורסמת של קיסינג'ר – "להיות אויב של ארצות הברית זה מסוכן, אבל להיות בן ברית שלה זה קטלני" – שנאמרה בהקשר לקריסת המשטר בדרום וייטנאם, אינה רק הערה צינית של אשף ה"ריאלפוליטיק". היא מייצגת תזה מוכרת, ולעתים כואבת, בהיסטוריה של יחסי החוץ האמריקניים: הנטייה של מעצמת-העל לנטוש, לשנות כיוון או "לבגוד" בשותפותיה ובבני בריתה ברגע שהאינטרס הלאומי שלה משתנה.

אבל האמת היא שהתופעה הזו חוצת יבשות. אין מוסר במדיניות חוץ ומדינות חזקות, נזקקות לעתים לבעלות ברית, ואחר כך פונות נגדן.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מי שמכניס מוסר ליחסים הבין לאומיים, משלם ביוקר! לחצו כאן]

[בתמונה: מדוע ארה"ב בוגדת בשותפותיה?… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

"למדינות אין ידידים, יש להן רק אינטרסים"

ידועה בהקשר זה אמירתו של נשיא צרפת לשעבר, שארל דה גול (Charles de Gaulle) – שבגד בישראל ב- 1967 הרבה לפני האמריקנים: "למדינות אין ידידים, יש להן רק אינטרסים."

בהקשר הספציפי של ארצות הברית, דה גול – שהיה ידוע ביחסיו המורכבים והחצי-חשדניים עם הממשל האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה – ביטא לא פעם את התפיסה שוושינגטון אינה פועלת מתוך סנטימנטים או "ידידות", אלא מתוך קידום קר של מדיניות החוץ והאינטרסים הלאומיים שלה (מה שמתחבר היטב למאמר ולכרזה שבוחנים את גישת ה"ריאלפוליטיק" הזו).

כדי להבין את התופעה הזו, יש לנתח את השורשים המבניים של הפוליטיקה האמריקנית, ולאחר מכן לבחון את המקרים הבולטים לאורך ההיסטוריה שבהם מצאו את עצמם בעלי ברית של וושינגטון נטושים לגורלם.

[בתמונה: הנשיא שארל דה גול על בעלי ברית… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

השורשים המבניים: מדוע ארה"ב "בוגדת"?

ההתנהלות האמריקנית אינה נובעת מרשעות או מחוסר מוסריות מובנה, אלא משילוב ייחודי של שיטת ממשל, גאוגרפיה ואידאולוגיה:

ריאלפוליטיק ואינטרסים משתנים: כפי שניסח זאת הלורד פלמרסטון הבריטי במאה ה-19, "אין לנו בעלי ברית נצחיים, ואין לנו אויבים קבועים. האינטרסים שלנו הם נצחיים" (ראו הכרזה למטה). כאשר האיום הגלובלי משתנה (למשל, המעבר מהמלחמה בקורפוזיה למלחמה בטרור, או המאבק הנוכחי מול סין), השותפים הישנים הופכים לעיתים לנטל.
שיטת הממשל הדמוקרטית ומחזורי בחירות: מדיניות החוץ האמריקנית כפופה לחילופי שלטון קיצוניים מדי ארבע או שמונה שנים. נשיא חדש יכול לבטל בהינף קולמוס התחייבויות של קודמו (כפי שקרה עם הסכם הגרעין עם איראן או הסכם האקלים).
דעת הקהל ו"עייפות ממלחמות": הציבור האמריקני נוטה היסטורית לבדלנות (Isolationism). כאשר "דם ודמים אמריקניים" נשפכים הרחק מהבית ללא תועלת ברורה, הלחץ הציבורי מכריח את הממשל לסגת, ללא קשר להבטחות שניתנו למקומיים.
עליונות אסטרטגית מובנית: מיקומה הגאוגרפי של ארה"ב (מוגנת על ידי שני אוקיינוסים) מאפשר לה את הפריבילגיה לסגת. בני בריתה באסיה, במזרח התיכון או באירופה נשארים לחיות לצד האויב; ארה"ב פשוט יכולה "לחזור הביתה".

[בתמונה: הלורד פלמרסטון על בעלי ברית… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

כרוניקה של נטישה: מקרים בולטים לאורך ההיסטוריה

להלן המקרים המרכזיים בהם ארה"ב שינתה את כיוונה והותירה את שותפיה מאחור:

1. הברית הצרפתית (1793)

כבר בראשית ימיה, ארה"ב הציגה את עקרון הבגידה לטובת הישרדות. צרפת סייעה לאמריקנים קריטית במלחמת העצמאות שלהם נגד בריטניה (הסכם הברית של 1778). אולם, כאשר פרצה המהפכה הצרפתית וצרפת נכנסה למלחמה עם בריטניה, הכריז הנשיא ג'ורג' וושינגטון על ניטרליות אמריקנית, תוך התעלמות מההסכם. האינטרס הצעיר של ארה"ב דרש שלום עם בריטניה לצורך מסחר, והברית עם צרפת נזרקה לפח ההיסטוריה.

2. המרד הפיליפיני (1898)

במהלך מלחמת ארה"ב-ספרד, האמריקנים שיתפו פעולה עם המורדים הפיליפינים בהנהגת אמיליו אגינלדו כדי לגרש את הספרדים, תוך רמיזה כי הפיליפינים יזכו לעצמאות. אולם, עם סיום המלחמה, ארה"ב רכשה את הפיליפינים מספרד בהסכם פריז והפכה בעצמה לכוח הקולוניאלי החדש. כשהפיליפינים הבינו שנבגדו, פרצה מלחמת ארה"ב-הפיליפינים העקובה מדם.

3. קריסת דרום וייטנאם (1973–1975)

זהו המקרה הקלאסי אליו התייחס קיסינג'ר. לאחר שנים של לחימה, חתמה ארה"ב על הסכמי השלום בפריז (1973) ויצאה מווייטנאם, תוך הבטחה לנשיא דרום וייטנאם, נגו דין דיים (ולאחר מכן ליוגרשיו), כי ארה"ב תמשיך לספק סיוע צבאי וכלכלי ותתערב אם הצפון יפלוש. בפועל, הקונגרס האמריקני קיצץ את התקציבים, וכשצפון וייטנאם פלשה ב-1975, וושינגטון עמדה מן הצד. תמונות המסוקים המפנים אמריקנים מגג השגרירות בסייגון, בעוד בעלי הברית הוייטנאמים מתחננים להינצל, הפכו לסמל הנטישה.

4. הפקרת הכורדים בעיראק (1975)

במהלך שנות ה-70, ארה"ב (באמצעות ה-CIA) ושאה של איראן עודדו ומימנו את הכורדים בעיראק למרוד במשרו של סדאם חוסיין, כדי להחליש את עיראק שהייתה פרו-סובייטית. בשנת 1975, השאה וסדאם חתמו על "הסכם אלג'יר" ויישרו את ההדורים ביניהם. ארה"ב הפסיקה מיד את הסיוע לכורדים. סדאם חוסיין פתח במבצע טבח נגדם. כשהכורדים התחננו לקיסינג'ר לעזרה, הוא ענה במשפט המפורסם: "פעולות חשאיות אינן מפעל צדקה".

5. השאה האיראני, מוחמד רזא פהלווי (1979)

השאה היה השותף האסטרטגי החשוב ביותר של ארה"ב במפרץ הפרסי במשך עשורים. אך כאשר פרצה המהפכה האיסלאמית ב-1979, ממשל קרטר, שדגל בקידום זכויות אדם, החל להסתייג מהשאה וסירב להעניק לו גיבוי צבאי או מדיני מוחלט שיאפשר לו לדכא את המהומות. לאחר שהודח, ארה"ב אף היססה לאפשר לו להיכנס לשטחה לטיפולים רפואיים מחשש לנקמת המשטר החדש. השאה מת בגלות במצרים, פגוע ועזוב על ידי בעלת בריתו הגדולה.

6. המוג'אהדין באפגניסטן (שנות ה-90)

במהלך שנות ה-80, ה-CIA מימן וחימש במיליארדי דולרים את לוחמי המוג'אהדין המוסלמים באפגניסטן כדי שילחמו בצבא הסובייטי ("מבצע ציקלון"). ברגע שברית המועצות נסוגה ב-1989 והתפרקה, ארה"ב איבדה עניין באפגניסטן, הפסיקה את המימון ועזבה את המדינה הרוסה ומפולגת. ואקום זה הוביל למלחמת אזרחים אכזרית, לעליית ארגון הטאליבן ולהפיכת אפגניסטן לבסיס של אל-קאעידה – מה שחזר אל האמריקנים כבומרנג ב-11 בספטמבר.

7. השיעים והכורדים בעיראק (1991)

בסיום מלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא ג'ורג' בוש האב קרא לעם העיראקי, ובמיוחד לשיעים בדרום ולכורדים בצפון, לקום ולתפוס את גורלם בידיהם ולהפיל את סדאם חוסיין. הם נענו לקריאה ופתחו באינתיפאדה רחבה. אולם, מחשש שקריסת עיראק תוביל להתחזקות איראן, ארה"ב החליטה לעצור, לא התערבה, ואף אישרה לצבא סדאם להטיס מסוקי קרב. סדאם טבח בשיעים ובכורדים באכזריות, בעוד כוחות צבא ארה"ב חונים במרחק קצר משם ואינם מתערבים.

8. נטישת הכורדים בסוריה (2019)

הלוחמים הכורדים בצפון סוריה (ה-SDF) היו השותף הקרקעי המרכזי והיקיל של ארה"ב במלחמה להשמדת המדינה האסלאמית (דאעש). הם הקריבו אלפי לוחמים במערכה הזו. באוקטובר 2019, לאחר שיחת טלפון עם נשיא טורקיה ארדואן, הודיע הנשיא דונלד טראמפ במפתיע על הסגת כוחות ארה"ב מצפון סוריה. מהלך זה העניק למעשה "אור ירוק" לצבא הטורקי לפלוש לאזור ולתקוף את הכורדים. המהלך עורר ביקורת חריפה גם בתוך המערכת הפוליטית והצבאית האמריקנית.

9. הנסיגה מאפגניסטן והפקרת שותפי הממשל (2021)

באוגוסט 2021, תחת ממשל ביידן, השלימה ארה"ב נסיגה חפוזה וכאוטית מאפגניסטן לאחר 20 שנות לחימה. עם עזיבת הכוחות, הממשל האפגני שנתמך על ידי ארה"ב קרס תוך ימים, והטאליבן חזר לשלטון. עשרות אלפי אפגניסטנים – מתרגמים, קצינים, פעילי זכויות אדם ומשתפי פעולה עם הצבא האמריקני – נותרו מאחור לחסדי הטאליבן, למרות הבטחות אמריקניות ארוכות שנים להגן עליהם.

[בסרטון: עליבות הבריחה האמריקנית מאפגניסטן…]

10. מחאות העם האיראני, ההבטחה לעזרה והתפנית להסכם (2018–2020)

הקשר האמריקני עם פעילי החופש באיראן הגיע לנקודת שבר דרמטית בעקבות קריאותיו הישירות של הנשיא דונלד טראמפ, אשר עודדו את ההמונים לצאת לרחובות ולהתקומם נגד משטר האייתוללות במסגרת אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי". העם האיראני נענה לקריאה ופתח בגלי מחאות רחבי היקף, אך המשטר הגיב בדיכוי ברוטלי חסר תקדים שכלל מעצרים המוניים וגזירת עונשי מוות. כשהחלו ההוצאות להורג המזעזעות של מפגינים ופעילים, פנה טראמפ פומבית והבטיח להם כי "העזרה בדרך" ושאמריקה לא תעמוד מן הצד – הבטחה שנטעה תקווה עצומה בקרב המפגינים כי גיבוי צבאי ומבצעי מוחשי עומד לרשותם.

בפועל, על אף שהאירועים הסלימו לכדי תקיפות צבאיות ופעולות ממוקדות מאחורי הקלעים בשיתוף פעולה עם ישראל, המדיניות האמריקנית ביצעה תפנית חדה. במקום להמשיך בקו המוביל להפלת השלטון כפי שקיוו ברחובות טהרן, וושינגטון בחרה לעצור, נסוגה לערוצי תיווך, והתפתתה להפסקת אש שסללה את הדרך לניסיונות הגעה להסכם ולהכרה בפועל ביציבות המשטר. הפער המר בין ההבטחה המפורשת לעזרה לבין הנכונות האמריקנית להסדיר את היחסים עם הממסד הרצחני, הותיר את העם האיראני נבגד וחשוף לחסדי המשטר, במה שהפך לעוד פרק היסטורי מובהק של משענת קנה רצוץ.

[בתמונה: התחושה המוצדקת באיראן היא שהם הקריבו את חייהם לחינם... דף הטוויטר של AZAT. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן] — [בתמונה: התחושה המוצדקת באיראן היא שהם הקריבו את חייהם לחינם… דף הטוויטר של AZAT. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

וגם לנו אין במה להתגאות: הבגידה בצד"ל (2000)

כאשר מנתחים את הנטייה של מעצמות ומשטרים לנטוש את שותפיהם לדרך מאינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים, מדינת ישראל אינה יכולה לרחוץ בניקיונה. הדוגמה המובהקת, הכואבת והמדממת ביותר בהיסטוריה הביטחונית של ישראל היא הפקרתו של צבא דרום לבנון (צד"ל) במאי 2000.

במשך למעלה משני עשורים, לוחמי צד"ל – ברובם נוצרים, דרוזים ושיעים תושבי דרום לבנון – היוו את שכבת ההגנה הקדמית של גבולה הצפוני של ישראל. הם נלחמו כתף אל כתף עם לוחמי צה"ל ברצועת הביטחון, ספגו מאות הרוגים ופצועים, וקשרו את גורלם, גורל משפחותיהם ועתידם פוליטי עם מדינת ישראל, מתוך הבטחה ישראלית מוצקה כי הם לא יישארו מאחור.

אולם, בדומה לתהליכים שחוו בעלי הברית של ארה"ב, המערכת הפוליטית בישראל הוכרעה על ידי דעת הקהל המקומית ו"עייפות הלחימה" ברצועת הביטחון. הבטחת הבחירות של ראש הממשלה אהוד ברק ליציאה חד-צדדית מלבנון הובילה לתהליך נסיגה חפוז, אשר נשמר בסוד מפני מפקדי צד"ל ולוחמיו מחשש לדליפת מידע או להתקוממות.

בליל ה-24 במאי 2000, עם קריסתה המהירה של רצועת הביטחון ותחת לחץ כוחות חזבאללה, נסוג צה"ל, והנסיגה הפכה לבריחה, שנוצלה היטב ע"י חיזבאללה. לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם גילו פתאום כי מוצבי צה"ל פונו, וכי הם נותרו חשופים לחלוטין לנקמת דם אכזרית. אלפי פליטים מבוהלים נהרו אל גדר המערכת באזור שער פאטמה, כשהם משאירים מאחור את כל רכושם, ומתוך תחינה למקלט.

למרות שישראל קלטה בסופו של דבר אלפי לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם, הטיפול הראשוני בהם נתפס כמשפיל, ותהליך שילובם החברתי והכלכלי בארץ לווה בסחבת בירוקרטית קשה במשך שנים ארוכות. מי שנשארו בלבנון נשפטו, נאסרו או חוסלו.

הטראומה של צד"ל הפכה מאז ל"תמרור אזהרה" אסטרטגי במזרח התיכון. היא הוכיחה, שגם במערכת היחסים המקומית, בריתות צבאיות ורעות לוחמים יכולות להתמוסס ברגע אחד לטובת אינטרס פוליטי פנימי ומחזורי בחירות – עובדה שפגעה קשות באמינותה של ישראל כבעלת ברית פוטנציאלית עבור מיעוטים אחרים באזור.

[בתמונה: ביזיון הבריחה מלבנון – אנשי צד"ל צוברים על השערים הסגורים… משל לפער – העולה לרוב במלחמה – בין ההלכה הצבאית (תורה הקרב ועקרונות המלחמה), לאופני יישומה בפועל… הצילום: משה מילנר, לע"ם]

סיכום

ההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מראה כי המושג "ברית" בוושינגטון הוא מושג נזיל. עבור מעצמת-על, בריתות הן כלים זמניים להשגת מטרות גלובליות, ולא "ברית דמים" מוסרית. מדינות וארגונים שנשענו באופן מוחלט על 'משענת הקנה הרצוץ' של ההבטחה האמריקנית, גילו לרוב – כפי שניסח זאת קיסינג'ר במדויק – שהסכנה הגדולה ביותר היא לפעמים להיות בצד שנחשב, בעיני עצמו, לבן הברית של וושינגטון.

[לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!